"קר היה ביער. קור כלבים ושלג. ישבתי ליד עץ והייתי בטוח שזהו – כאן החיים נגמרים. איכשהו מצאתי בתוכי כוחות והמשכתי להסתובב ביער. יום אחד קיבלתי מכה ונפלתי מעולף לרגלי אחד העצים. איכר אחד עבר במקום במקרה, הבחין בי והציל אח חיי. הוא לקח אותי לקבוצה קטנה של פרטיזנים שפעלה באזור. זה היה כבר קרוב לסיומה של המלחמה. אותו איכר הכיר את אבא שלי. הוא העיר אותי, חיכה עד שאפקח את עיני ואמר: קוראים לך אברהם. אתה הבן של הירשל." סיפוריו של אברהם ווינריך נובעים ממנו. ככל שעובר הזמן, שב העבר וחוזר אליו עם הריחות, הקולות והתחושות שהיו טמונים במעבה הזיכרון
במשך שנים ארוכות. התקופה בה נותק מאביו, מאמו ומהקן החם של הבית, היא התקופה שעיצבה את אופיו, יכולותיו ודמותו. ביערות, בשדות, אצל איכרים פולנים – בזמן שהוא נתפס ובורח מהגרמנים. שם הבין שהישרדותו תלויה רק בו ובכוח הרצון שלו.
זהו ספרו השלישי בו סיפורים שטרם עלו על הכתב בעבר.