לאחרונה היינו באירוע ספרותי מכובד שהתרחש באחד מבתי הקפה הידועים בירושלים.
הייתי קצת עייף מהנסיעה ולכן ביקשתי מהמלצרית הצעירה קפה שחור, ולפני שהיא פנתה לעבר המטבח, הוספתי על דרך הלצון שהיא תכריז "השחור ליהודה" כשזה יהיה מוכן.
המלצרית החביבה לא כל כך הבינה על מה "קשיש" כמוני מדבר, חייכה במבוכה והמשיכה הלאה.
כשהיא חזרה סיפרתי לה את מה שאולי רבים כבר שכחו:
בשנות השמונים ניגנו ברדיו בלי סוף את השיר "מחכים למשיח" של שלום חנוך –
("...שתיקה כללית חמישה אנשים מתוחים
הדלת נפתחת וירדנה כולה חיוכים
השחור ליהודה התה לארציאלי הבן
ירדנה יוצאת עזרא לא מפסיק לעשן...
משיח לא בא. משיח גם לא מטלפן...")
לי משום מה היה נדמה שכל אחד ולא חשוב באיזה גיל, זוכר עדיין את השיר הזה
ושוב שבה ונצרבה בתודעתי האמת הפשוטה –
דברים נשכחים. שוקעים במצולות הזמן. מה שהיה פעם שגור ומוכר, הולך ונעלם
ולכן חשוב לרשום ולתעד – זיכרונות פרטים וכללים. רגעים קטנים וגדולים
שפעם היו חלק חשוב ומרכזי בחיינו, ועלולים לצלול לתהום השכחה.
שנה טובה שתהיה לכולנו!