רגעים

 

 

 

לפני כמה ימים, ישבתי עם חבר טוב וקרוב בבית קפה.

דיברנו על דברים שונים ומשונים ולפתע ראיתי בנייד הודעה שטרדה מאוד ועכרה את שלוותי. מבלי משים  זחלו עיני לעבר ה

 

כתוב, כשועל המחבל בכרם, ורק אחרי כמה שניות טובות הבנתי שבשעה שאני בולש אחרי ההודעה, חברי הטוב מספר לי משהו חשוב מאוד וכואב  שקרה לו ממש לאחרונה.

השבתי אליו את מבטי ותליתי בו זוג עיניים טובות, אפילו חומלות, אבל זה היה מאוחר מדי – תחילתו של הסיפור כבר נסתרה מבינתי, והיה לי קצת קשה לעקוב ולהבין על מה בדיוק מדובר.

והדבר הזה ייסר אותי אחר כך כמעט כל היום – שבשעה שאותו חבר נזקק לאוזן קשבת, הייתי טרוד בענייני, ודעתי הייתה מוסחת ותלויה לה אי שם, רחוק ממנו, אבל אחרי כמה שעות חשבתי שלצד הכאב והתסכול, יש פה גם נושא טוב לסיפור...

המקום הזה שבו התודעה שלך מתפצלת בעצם לשניים ו"הדרמה" הזאת הקטנה שמתחוללת בראשך – הכישלון הזה הידוע מראש להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת.

וחשבתי על זה גם בהקשר של הוויכוח, ששב וניטש לאחרונה על "תפקידה" של הספרות. האם עליה לטפל רק ברגעים הרואיים ונשגבים בחיי האומה – נאמר למשל סיפור על חמישה אנשים שטוענים שהם הם עצרו לבדם את הטנק הסורי בפאתי קיבוץ דגניה בתחילת מלחמת השחרור, או שמא תפקידה (אם יש לה בכלל תפקיד) להביא לידי ביטוי דווקא את הרגעים האלה, השוליים לכאורה והלא מאוד חשובים, שנדחקים לסכסך ולחבל במחשבותיך.

ונראה לי שדווקא את הרגעים האלה – הטרדות הקטנות שמשרות עליך מועקה לכמה שעות ואחר כך מתפוגגות ונישאות ברוח, דווקא עליהם צריך לכתוב ודווקא אותן צריך להתאמץ להאיר ולהדגיש. רגעים קטנים שבטח לא ימצאו את מקומם בספר הגדול והמואר של תולדות האומה. הרגעים הקטנים, המצחיקים והמעצבנים, שמתעלקים לך לפעמים על הנשמה. הרגעים האלה שלוחצים כמו יבלת ואפשר לקרוא להם בקצרה – החיים. הרגעים האלה האבודים, שעוד שנייה יצללו עמוק לתוך תהומות השכחה.

Please reload

ענת -  מייל:  anat@medan-pub.com

אודי - טלפון: 052-3360483 מייל: udi@medan-pub.com

© 2018 אתר תדמית - Wix Master מקבוצת Fly Guy