"אני רואה אותה מעבר לגדר המפרידה. היא עומדת שם וממתינה. ילדה כבת שמונה או תשע, פניה וזרועותיה הדקות מלוכלכות. פרועת שיער ושמלתה מוכתמת. ילדה יפה אך עצובה. היא מביטה בי בדממה ומצפה. רק עיניה דובבות. כן, הילדה הזו היא אני. קוראים לי לבנה ואני לא אוהבת את השם שלי..."
באומץ ובכנות גדולה, מעמידה לפנינו המחברת דיוקן מפורט ונוקב, של הדמויות שאכלסו את ימי ילדותה. המבט של מרים גודאל, הוא לפעמים ישיר וחד, ומבוסס תמיד על היכרות קרובה ומעמיקה של מושאי התיאור שלה. בין דפי הספר נחשפים חיפושי הזהות של ילדה/נערה על רקע ראשית המדינה, ימי המנדט הבריטי, המלחמה ותקופת הצנע.
בין פרק לפרק נפרשת רשת עדינה ועשירה של יחסי גומלין בין הילדה המתבגרת לחברה ולאנשים שסובבים אותה. לצד היכולת לשרטט תיאור אכזרי לפעמים, המעמיד לפנינו את הדמויות במלוא כאבן ועליבותן, מחלחל גם רגש חם ואוהב לתקופה תמימה שאולי לא תשוב עוד.
מרים גודאל למדה במחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת בר אילן.
כתבה ספרי פרוזה ושירה רבים. ביניהם:
"רק תפילתי לבדה" (הוצאת כרמל)
"רעות איומה" (הוצאת עקד)
"פרחי מכאוב" (הוצאת רשפים)
זוכת פרס אקו"ם לעידוד היצירה.