"צהבהבים עם נקודה אדומה קטנה, כמו דובדבנים שהסמיקו קלות, כך נראו הדובדבנים מהגינה של סבתא במלוא תפרחתם באביב. אני אהבתי לאכול מהם. אחרי שעות בית הספר או בשבתות הייתי מגיעה לבית סבתי בבאדן, מחוץ לעיר הגדולה וינה או בשמה המדויק: Baden bei Wien מיד כשהגעתי הייתי יוצאת אל הגינה הגדולה שמאחורי הבית ושם הייתי מדמה עצמי לנסיכה. צועדת בין עצי האגסים והתפוחים וכל הפמליה שלי הולכת אחרי וקוטפת עבורי משלל הפירות. אחרי שוטטות קצרה בין העצים הגבוהים הייתי מתיישבת תחת עץ האגוז הענק. אוספת את רגלי, מיישרת את שולי שמלתי, מיטיבה את שיערי ונשענת על גזע העץ העבה. סביבי על האדמה היו זרוקים מעט אגוזים שנשרו מהעץ. הייתי אוספת אותם, מניחה אותם בחיקי על השמלה שלי. בעונה הייתי קוטפת לי גם אגס אחד או שניים ותפוח אדום. לא אכלתי את הכל כי בטני חישבה להתפוצץ אבל תמיד השארתי מקום לדובדבנים אותם הייתי משאירה לסוף כי תמיד אוכלים בסוף את מה שהכי אוהבים".
במילים אלו נפתח סיפורה של פרנצ'סקה ילידת וינה, הבורחת מבעוד מועד מאירופה הבוערת, מגיעה לארץ ישראל - מושא חלומותיה ומקימה את משפחתה בבת ים.