"לאחר ליל נדודים וסערה פנימית התעוררתי למחרת, יום שישי, לבוקר חדש. שמעתי את בעלי בחדר הסמוך מתארגן ליום עבודה נוסף. הטלפון צלצל בשעה שמונה. שוב הטלפון. בעלי מנהל שיחה לא ברורה עם הילדים בישראל. 'מה קורה? דברו! אני צריך לצאת לעבודה! יש כבר אנשים בסלון!' משפט חסר הגיון לחלוטין: ממתי באים אנשים לדירה, בשעה שמונה בבוקר? ואז קולו נשבר: 'איך אגיד את זה לאמא, היא עדיין ישנה!'. לא ישנתי ובשלב זה הבנתי סוף סוף שמשהו קרה. אני יושבת על המיטה. בעלי בא לשבת לידי. אני לא מחכה שיגיד "מה" קרה, אלא "למי" קרה, והוא לוחש בבכי: 'גדי'."
כך, במספר מילים מצומצמות ומאופקות, מניחה בריג'יט שורבה לפתחנו כבר בהתחלה את הרגע ההוא המצמית והנורא בו נודע על פטירתו של בנה גדי ז"ל, אבל הרגע הזה שאין ממנו חזרה אינו רק רגע מקפיא וממית. עם כל הכאב היא מתארת לנו אותו גם כרגע שממנו מתחיל תהליך אינסופי של לימוד, חיפוש אחר משמעות, חיזוק האמונה, קבלת הדין ובסופו של דבר גם גדילה וצמיחה. בריג׳יט מציגה בפננו דרך חדשנית, מפתיעה ומקורית, לחיות את השכול.