שירתה של לאה גת כהן שזורה דימויים ומשחקי אור וצל, ולפעמים היא כמו רכבת דוהרת שחוצה בדרכה הרים, עמקים ושדות אסוציאטיביים. ״הרכבות הכורכות ירכיהן סביב העצים״, מעצימות מציאות שיש בה תמהיל חי ונושם וחיבור של יסודות מנוגדים זה לזה – צללים וקירות לבנים. אנשים שפופים שאולי בזכות השיר יצליחו להתגבר על כוח המשיכה ויתעופפו ברוח כבציוריו של שאגאל.
מנגד הלבנה והריקוד המואר, לא מתאמצים לטשטש יסוד כלשהו של עצב קבוע, והרהור מתמשך על היסוד הרעוע והפגום של החיים החולפים.
זהו טקסט שירי שמהדהד וסופח לתוכו בהנאה גם טקסטים שיריים קודמים של משוררים כמו נתן אלתרמן, יהודה עמיחי ואברהם חלפי, אבל בה בעת מצליח לשמור על קול עקבי, מקורי וייחודי.
זהו ספרה הרביעי של לאה גת-כהן.
קדמו לו: " זוֹ הַשּׁוֹאֶלֶת", "מְגֵרוֹת הַטּוּב", "לִפְגֹּשׁ אֶת פָארוּק בְּתֵל-אָבִיב". נמצא עכשיו בחנויות הספרים. מומלץ!